החודש קראתי את ספר הפנים. בעיון.
כי פתאום נורא עניין אותי לדעת: מי הם באמת אנשי הפנים? האם הם גם אוהבים או רק מחבבים? ועל מה באמת הם חושבים? ואיזה עולם הם מעדיפים? את זה שבחוץ או את זה שבפנים?
לא רק נכנסתי, הצצתי, דפדפתי, קראתי תחילתו של פרק ויצאתי. ממש קראתי בעיון. חקרתי והתעמקתי. ואפילו השתתפתי. כי בניגוד לספרים אחרים שבהם אתה קורא מה יש למישהו אחר להגיד, בספר הפנים לא רק קוראים אלא גם ובעיקר כותבים. רעיונות ומחשבות. דברים חשובים ופחות חשובים.
את הספר קניתי מזמן. אבל תקופה ארוכה הוא היה מונח לי ליד המיטה. הייתי מציצה בו, מטיילת בין דפיו, אבל לא מתמסרת. ועכשיו התמסרתי. חודש שלם קראתי בו מדי לילה. ואפילו מדי יום.
ומה הבנתי ממה שקראתי?
הבנתי שקיימים שני עולמות מקבילים, אבל כאלה שבכל זאת נפגשים:
העולם שבחוץ – שבו החיים ממשיכים להתקיים להם. לגמרי כסדרם. כי אם אתה לא שם, אתה אולי לא קיים. שם. אבל בחוץ, עולם כמנהגו נוהג. אנשים אמיתיים נפגשים עם אנשים אמיתיים. מברכים זה את זה בבוקר טוב וערב טוב. מחליפים דעות. והגיגים. לפעמים אפילו מראים תמונות. ולגמרי לא חשים בחסרונו של עולמם של אנשי הפנים.
והעולם שבפנים. שבתוכו חיים להם בשלווה ובנחת שלושה סוגי אנשים:
הרוב הדומם – שכמו בכל מדינה דמוקרטית, הוא הרוב. והוא בהחלט די דומם. משייטים להם בין שני העולמות, זה שבחוץ, וזה שבפנים. ובפנים הם ממש ביישנים. נחבאים אל הכלים. הולכים מהר ברחובות כדי להמנע מכל מגע. לא מבשרים על בואם ועל לכתם. וגם אם פונים אליהם, הם בטח לא משיבים. רואים ואינם נראים. קיימים אך לא מורגשים.
אנשי האליטה – אלו הם הסלבריטאים החדשים. אבל בניגוד לעמיתיהם שבעולם החיצון, הם עבדו קשה בכדי להשיג את המעמד הזה. בזיעת מקלדותיהם. הם אומרים לכולם מה הם חושבים ובכל הזדמנות. כי תמיד יש להם דעה. מגיבים על דברים חשובים ופחות חשובים. נחמדים לחבריהם אבל גם לזרים. מחבבים הרבה. שולחים פרחים, ותמונות, ועוגות יומולדת, וכמובן גם שירים. שירים לשעת בוקר או לשעת לילה מאוחרת. וכך הם צוברים נוכחות ואמירות ופניהם הופכים להיות מוכרים ואהודים. ופתאום יש להם המון חברים. שמאוד מחבבים את הדעות שלהם והתמונות שלהם ואת הטעם שלהם בשירים. וזה עושה להם ממש נעים, לאנשי הפנים הגבוהים.
הפוליטיקאים – המתחזים. אנשי הפנים המזוייפים. מעלים חיוך על פניהם. מברכים כל אדם בשלום ומה שלומך. ואולי אתה רוצה להיות חבר? אבל זה אמיתי. הם לא באמת מחבבים את אנשי הפנים. הם הגיעו לכאן בכדי לקדם מוצר. או אינטרס. באים בכדי למכור והולכים. אבל לא כל כך מהר אפשר לעבוד על אנשי הפנים. הם מכירים את התושבים, וקל להם מאוד לאתר זיופים. כי מי שלא שם במאה אחוז זה ניכר בהתנהלותו. מי שמשווק, מי שצופה, מי שעוד לא החליט אם הוא גר שם או במקום אחר, שלא יבוא לכאן יותר.
אז היו שלום בינתיים אנשי הפנים. היה לי ממש נעים. אבל קצת אינטנסיבי. הכרתי המון אנשים. חלקם חברים. חלקם חדשים. את חלקם חיבבתי. עם מקצתם אפילו אשאר בידידות.
אבל אין לי את היכולת לגור כאן באמת. אני אדם של הרגלים ישנים. ווגם החברים האמיתיים שלי מתלוננים. איפה את? ואיפה נעלמת? ואיפה את מסתובבת בלילה ברחובות? חייבת לחזור הביתה, אל הפנים הישנות והמוכרות.
אבל לפעמים, אם אתגעגע אליכם אנשי הפנים, ואעבור במקרה בסביבה, תמשיכו להאיר לי פנים? תסכימו לקבל את פני המטושטשות בחיבוב קטן בלילה קר? אפילו שבאתי רק לביקור קצר?
רוצים לקבל את הבלוג הבא ישירות למייל שלכם?
הרשמו לרשימת התפוצה
